החוק בישראל קובע שני תנאים שחייבים להתקיים יחדיו כדי שיתקיים חוזה בין שני צדדים.
התנאי הראשון הוא הצעה, בוא אדם מציע לחברו הצעה כלשהי, כגון שירות מסוים במגוון תחומים.
ההצעה יכולה להיות לציבור – כמו למשל פרסום חוצות, מוצרים בוויטרינה בחנות שמושכים את תשומת ליבו של הקונה הפוטנציאלי.
ההצעה צריכה לכלול שלושה סממנים עיקריים – רצון להציע את השירות או הפעולה, גמירת דעת (כלומר, לאחר שהמציע חשב ושקל לפנות לגורם כלשהו ולהציע לו, הוא הוציא לפועל את החלטתו להציע) ומסוימות. למסוימות (או לחילופין היעדר מסוימות) יש השלכות משפטיות שבהן כל עוד ההצעה תהיה כללית מידי ולא ספציפית לגופה, ייתכן ומהות החוזה לא תקבל משנה תוקף. הפסיקה קבעה מספר אינדיקציות לכך שההצעה תהיה מסוימת, כגון פרטים מסוימים כמו מחיר, מידות וכו'. ככל שלא יהיו פרטים ספציפיים בהצעה, יהיה קשה להסיק כי החוזה מלא בתוכן והבנת משמעויותיו.
חשוב לציין כי החוק קובע מספר מצבים שבהם שהמציע רשאי או לא רשאי לחזור בו מההצעה ותוקפה ייקבע בהתאם לסמננים לעיל וכיצד חזר בו המציע כדי לבחון את קבילות החזרה מההצעה.
התנאי השני הוא קיבול – הצד שמציעים לו את ההצעה צריך לקבל את ההצעה כדי שייכרת חוזה בין הצדדים. הקיבול יכול להיעשות בכתב, בהתנהגות. מבחינת לוחות זמנים – בהתאם למה שנקבע על ידי המציע. למשל, עד תאריך מסוים המציע ירצה לקבל תשובה מהניצע כדי לקבל וודאות. כמו למשל, פניית שוכר לבעל דירה שהוא מעוניין בדירה ובעל הדירה יחזיר לו תשובה תוך פרק בזמן שייקבע.
בהנחה ששני התנאים של הצעה וקיבול התקיימו, נכרת חוזה בין הצדדים וכל צד מחויב לקיים את ההתחייבות החוזית שלו.
סיכומו של דבר, על פניו זה נראה פשוט – ברגע שיש הצעה וקיבול נכרת חוזה. במבחן המציאות ולאור הפסיקה והספרות, המצב אינו טריוויאלי ויש לבחון הצעה וקיבול בזכוכית מגדלת כדי לוודא שהן נעשו כדין.
לפיכך, חשוב להיוועץ בעורך דין כדי להבין את ההשלכות של כריתת החוזה והחובות של כל צד.
מידע זה אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי
